שלום , קפצנו לבקר מהפורום השכן

[ב ני]

שלום , קפצנו לבקר מהפורום השכן

שגם אותו מנהלת המנהלת המקסימה שלכם משם ... ואחרי שטיילתי ברחבי הפורום שלכם , החלטתי לחלוק כמה "חוויות". ולפני הקדמה קצרה ..... לי ולאשתי אפרת שלושה קטנים-גדולים. עופר בן התשע , וניצן ויעל תאומות בנות 7.5. יעל וניצן "בילו" 3 שבועות בפגיה של וולפסון , כן קראתי את השבחים שחלקתם לפגיה , ושותף לדעתכם , ומפליא שבמרחק של 7.5 שנים , עדיין נמשכת הרמה הגבוהה. וזוכר איך משם שיחררנו באותו היום (אפרת פחדה לאורך כל התקופה שאחת תשוחרר והשניה תושאר לעוד פרק זמן , והאמת התסריט הזה היה צפוי ביותר). וזוכר את מגילת הבדיקות והמעקבים הארוכה שהתלוותה לשיחרור... וקראנו גם את סיפורו המזעזע של אורן , והסיפור של קרן שכל פעם מדהים אותי מחדש. ואפרת נזכרה איך בהריון של עופר , הגענו בשבוע ה-11 בערך לחדר מיון והופננו למחלקת יולדות , ולשם הגיע הרופא שפסק "אין דופק" וסגר עניין. והחוורנו ולא ידענו מה לעשות ... ורק אח"כ בבדיקה שניה התברר ש....... הרופא פשוט טעה. זהו , אני מסיים לעת עתה , אבל לא לפני שראיתי וראתי את סיפורי הלידה וגם לנו יש באמתחת סיפור שפורסם בפורום תאומים , ואוטוטו ישורשר לכאן...

 

[אפרת של ב ני]

סיפור ההריון והלידה של יעל וניצן

אומנם זה היה כבר מזמן אבל כל הסיפורים כאן העלו בי זכרונות מרגשים ומעשה שהיה כך היה: לאחר החלטה משותפת של כל בני המשפחה (כולל עופר שהיה בן 11 חודשים) הוחלט להביא לו חבר חדש. התחלנו בעבודה מאומצת (בין העבודות הכי מהנות ששכרן בצידן...) ואכן מאמצנו נשאו פרי מהר מאוד (חודש וחצי בערך) רק שלא ידענו עד כמה הצלחנו. באותו הזמן גם גיסתי נכנסה להריון והעברנו את הזמן בנעימים מתחלקות בחוויות, סופרות הקאות, בחילות וימים. כבר אז חשדתי כי הייתה לי בטן גדולה מאוד ולא יכול היה להיות שיש שם רק ילד אחד. לרופא שאליו הלכתי היה מכשיר US בקליניקה שלו (דבר די מיוחד וחדשני בימים ההם) ושמחנו מאוד שנוכל לצפות בחבר החדש כל חודש ולהתרגל אליו/אליה). יום אחד בעת בדיקה שגרתית ב-US אני מגלה לתדהמתי שני (2) עיגולים בתחתית המסך. אמרתי לרופא שחלומי עומד בפני התגשמות ושכל שנותר לו לעשות זה לאשר את מראה עיני. הוא הסתכל ובחן את המסך ואז אמר שנראה לו שזה ראש ובטן ואני רואה מהרהורי ליבי. לא התווכחתי כי הוא הרופא (למרות שברבות הימים למדתי שבטן נראית ב-US אליפטית וראש נראה עגול). כמה ימים אח"כ הייתה לנו תאונה (לא משהו רציני) והלכנו למיון וגם שם ראו ושמעו רק אחד ואמרו שהכל בסדר. כך עברו השבועות, בדיקה רודפת בדיקה חלבון עוברי, העמסת סוכר וכו´ עד שהגיעה סקירת המערכות. על מי שפיר לא היה מה לדבר גם כי הייתי קטנה (29) וגם כי פחדתי נורא. אז החלטנו שלא נסתפק בסקירה רגילה אלא נלך למשהו פרטי. הגענו לבדיקה, ואיך שהיא מתחילה הרופא אומר "קודם כל תדעו ששתיהן בסדר" (להזכירכם סקירת מערכות מורחבת מתרחשת בסביבות חודש חמישי) שקט, הלם מוחלט ואז הוא הבין שלא ידענו. הוא הסתכל בנירות שלו ושאל "אמרו לכם שיש בן אחד אז זה לא בן ולא אחד. תגידי מה את בדואית? לא עשית אף פעם US בהריון הזה?" אחרי שיצאתי מההלם התחלתי לרעוד מהתרגשות עד כדי כך שהוא לא יכול היה לבצע את הבדיקה ובני היה צריך להחזיק לי את הרגלים כדי להמשיך בבדיקה. בסוף הוא גם ביקש תוספת ילד שני... (200 ש"ח). לאחר תפנית משמעותית זו בחיי ההריון הוא קיבל סיווג של הריון בסיכון גבוה (כל הבדיקות שעשיתי לא היו שוות פרוטה) והוזמנתי אחר כבוד בכל ארבעת החודשים שנשארו (לפחות כך חשבנו) לסקירה מורחבת בבית החולים בו עובד הרופא. בדיעבד הסתבר שהרופא שגילה את התאומות הוא הבוס של הרופא שפיספס אותן... מיליון דולר הייתי נותנת כדי לראות את פרצופו כשהודענו לו שיש שתיים - והוא עוד התווכח איתי זוכרים... אחרי הבדיקה הלכנו לחגוג בבית קפה באופן ספונטני לחלוטין (עופר היה אצל סבתא) ואת עוגת השוקולד החמה עם הגלידה לא אשכח כל ימי - היא סימלה את התגשמות חלומותי הכמוסים ביותר. הלידה של עופר הייתה בניתוח קיסרי ולכן קיבלתי הוראה בציר הראשון להגיע לחדר לידה (גם בגלל הצלקת הטריה וגם בגלל ריבוי העוברים) והציר הראשון הגיע בתחילת חודש שמיני. טסנו לבית החולים ושם רותקתי למיטה ולבקבוק המים (כדי לדכא את הצירים) שוחררתי אחרי יומיים עם הוראה לשכב במיטה ולא לזוז עד הלידה. 3 שבועות הייתי על הקו בית-בי"ח - סיוט אמיתי. בסוף הגעתי בגלל ירידת מים לקראת סוף שמיני (קיבלנו הנחה של חודש וקצת). היה שבוע מאוד קריטי (שבוע 35) אז ניסו לעצור את הלידה, הצליחו בערך יומיים ואז התהליך התחיל. הענין הוא שאני לא רציתי לידה רגילה (רגע... רגע... לא לצעוק...) פחדתי מהכאב וזכרתי את ההרגשה אחרי הניתוח של עופר (החלמתי מהר מאוד ועד לברית הייתי אדם חדש). אז לא היה מקובל לבקש ניתוח אבל בכל זאת ביקשתי וכמובן ניסו לשכנע אותי שלא כדאי ועדיף טבעי ועוד כל מיני כאלה. הגוף שלי כנראה הבין את מה שהרופאים לא הבינו - שאני רוצה ניתוח וזהו לא רוצה ללדת! - והעלה 40 מעלות חום ואז כולם נכנסו ללחץ, קראו לראש המחלקה ומיד הסכימו שחייבים לנתח. נרגעתי והתחילו להכין אותי לניתוח ואז כשהגוף שלי ראה שהכל בסדר... החום ירד בחזרה ל-37 מעלות (הכל בטווח של 10 דקות ולא אכלתי גירים ולא שתיתי תה לפני מדידת החום...) האחיות היו בשוק (בהלם... המומות...) ואמרו שדבר כזה הן עוד לא ראו. בסוף הכל עבר בשלום והם נולדו 1.600 ו-1.800 ישר לפגיה. אחרי שהוציאו את ניצן והראו לי אותה (מקסימה) הוציאו את יעל ושכחו להראות לי אותה אז רופאת הילדים העירה את תשומת ליבם ואח אחד התבדח ש"מה זה חשוב זה אותו הדבר..." בסיטואציה ההיא זה באמת הצחיק אבל הבנתי שהרופאה רתחה מזעם על ההערה הזו. וזהו עכשיו הן כבר גדולות (בנות 7.5) ואין שום זכר לכך שהן היו פגיות (אולי רק המשקל אבל גם עופר קצת קטן לגילו אז כנראה שזה משפחתי). מקווה שנהניתם מהסיפור ועוד יותר מקווה שזה לא קרה לאף אחד (הגילוי המאוחר) - מסקנה צריך להקשיב לרופא אבל להיות תמיד עם האצבע על הדופק.

 

[קרן משם]

בני ברוכים הבאים ../images/Emo20.gif

את סיפורכם כמובן שאני מכירה....ותמיד טוב לדעת שגם לפני שנים ככה וככה הטיפול של צוותי הפגיות היה מדהים! שב איתנו פה...תמיכה לחברים <תרתי משמע> זה דבר שנותן הרגשה נפלאה!