קשה, קשה...
שלום חברים, מטעמי אנונימיות אני לא אזדהה בשם המלא והמקורי שלי. אני כרגע מסיים תיכון, בן 18 כמעט וחצי, ועדיין לא יצאתי מהארון. שאני מסתכל על החיים שלי, אני מוצא רק תקופה אחת שהייתי מאושר והיא תקופת השנה האחרונה של חטה"ב ותחילת התיכון. מאז, אני כל הזמן במצב של שאני לא מרוצה מהחיים שלי, שאני לא רואה לאן הם מתקדמים בכלל.. שאם אני מנסה לדמיין את עצמי בעוד חמש שנים אין לי תמונה, כאילו מעין נבואה שעוד מספר שנים אני במילא לא אהיה חי, או שהחיים שלי יהיו כ"כ רעים שזה לא משנה החל מתחילת ימי ביה"ס יסודי התחברתי בעיקר לבנות ומאז עד כיתה ח' לערך הייתי מטרה ללעג על זה. כבר בכיתה ו' התחילו לקרוא לי הומו, עוד שלא ידעתי מה זה בדיוק אומר - וישר הכחשתי, עד שיום אחד הבנתי שאני באמת הומו, בסוף כיתה ח', ומאז גם הפסיקו לקרוא לי ככה, לפחות בגלוי. אני לא ביישן, ממש לא. אולי קשה לי ליצור קשרים חזקים.. אפשר להגיד שאני סגור ולא חושף סודות או מספר על עצמי דברים אישיים, אפילו לאנשים הכי קרובים לי - אבל ביישן אני בכלל לא. כיתה ט' הייתה גם עבורי נקודת מפנה בה קיבלתי בטחון עצמי, התחלתי לדבר עם יותר אנשים ולהיות יותר פתוח. אנשים הפסיקו להקניט אותי. מכיתה ט' גם התחלתי לרצות לצאת מהארון, כי הבנתי שזאת הדרך היחידה שלי לחיות את החיים כמו שאחרים חיים אותם - בכנות, בחברה, בשיתוף. הכל נראה כ"כ וורוד לסטרייטים. השכבה שלי הולכת לים, כולם משתכרים ומדברים אחד עם השני. ידידה שלי (שכמובן גם היא כמו כולם לא יודעת על זה שאני הומו) דורשת ממני נשיקה בפה ואני כמו מפגר לא יודע בכלל מה עושים, דוחה אותה ואומר לה שאף פעם לא נישקתי בפה. אני לא יכול לחיות יותר ככה ! אני כל הזמן מרגיש שאני מפסיד חיים שלמים, אני מרגיש שאם אני אצא מהארון החיים שלי ישתנו מהקצה אל הקצה - זאת בעצם התקווה היחידה שלי. אני מרגיש שאם אני אוכל להיות כנה לחלוטין, ואוכל להתנסות בזוגיות איך שאני אוהב אותה, ובמיניות - אז אולי לחיים שלי יהיה כיוון. אני מקווה שזאת לא רק אשליה, שברגע שאני אצא מהארון, החיים שלי ישתפרו בהרבה. אבל כבר 3 שנים אני משתוקק לצאת מהארון. כל שנה ביומולדת אני כמעט מתפרץ לפני 12 בלילה "אמא, אבא, אני הומו!". כל שנה שעוברת אני מרגיש כאילו הפסדתי יותר, כאילו המקרה שלי נהיה רק יותר ויותר עצוב עד כדי נואשות. כל החטיבה, והתיכון, התקופות הכי יפות בחיים של כולם, עברו אצלי כמו הבל, כלא היו. השנה ההיא שהייתי בה מאושר הייתה כמו נווה מדבר בכל החיים המשעממים והיבשים שלי. ועכשיו אני ניצב בפני הצבא, בפחד משתק וצורם. ניסיתי להכחיש (כמו כולם), אבל בכנות, עד שאתה לא עומד בטקס הסיום שלך וניצב לפני הבגרות האחרונה שלך - אתה לא מבין עד כמה החיים שלך עומדים בפני שינוי ע-צ-ו-ם. אמנם מגיל 13 ההורים שלי כבר התייחסו אלי כאילו אני דייר בבית, ולא כמו הילד שלהם - אבל הנה העולמות משתנים, ועכשיו, בפני כל העולם.. ובעיקר בפני עצמך, אתה קולט שאתה כבר לא בחיים של חופשה והנאה, אלא בחיים של עבודה, אחריות ובעיקר בחיים שבהם אתה נמדד מה אתה עושה ככל שהשנים עוברות. אתה לא ילד יותר, אתה לא בחסות כנפיו של התואר "ילד", אתה לא "בסה"כ צוחק". אתה עומד קצת לפני ראש ההר, עוד קצת תתקדם - ומשם יתחיל תהליך הנפילה לחיים המשעממים והאפורים. ואני, החמצתי את כל זה. אני הולך להיות קרבי. לא מרצון, אלא בגלל שאין לי ברירה אחרת. קרבי או ג'ובניק שקורע את התחת עם יציאות של קרבי (11-3). כילד מפונק, המציאות של לישון בפנימייה\בבסיס במשך יותר משבוע בהם אני קורע את התחת ולא לראות את הבית מתחילה להשמע כמו קוד "נחש צפע" שמקפיץ אותך. אני רוצה שבצבא אני כן אהנה! אני רוצה סופסוף להיות הומו, באמת. לא שאני אוהב להיות הומו, אבל אין לי שום ברירה, ואם היתה ברירה - הייתי עושה כל טיפול והופך להיות סטרייט. למרות שהרבה פעמים אני רואה כמה טוב יותר להיות הומו, הייתי מוכן לוותר על כל היתרונות שבקשר גברי לעומת נשי, בשביל שיהיו לי ילדים בצורה בילוגית, שאני ואדם שאני אוהב הבאנו לעולם. בכל-מקרה, אני רואה את הצבא כהזדמנות שלי סופסוף לצאת מהארונית. למה ארונית ? כי לצאת מהארון אין לי ביצים. אין לי את האומץ לבוא ולהגיד למשפחה שלי את האמת. זה משתק אותי. מעבר לזה, שמלבד סבתא שלי ודודה שלי, אני לא מרגיש שיש מישהו במשפחה שבאמת אוהב אותי, ואני ממש לא רוצה שגם הם, לא יאהבו אותי (אתם יודעים, הגישה של הזקנים. סבא שלי נגד הומואים, סבתא שלי היתה עובדת סוציאלית וטוענת שהם מסכנים ויחסית תומכת בהם). אני לא יודע מה לעשות... אני מביט בעצב בחיים שלי ורואה אותם עוברים כמו זבל, ואני, מה כבר עשיתי בחיים שלי? מעולם לא עשיתי שיחה אמיתי וכנה עם אדם, מעולם לא הבעתי אהבה עד דמעות, מעולם לא היו לי חבר'ה שהרגשתי כ"כ שמח וטבעי בחברתם ככה שלא הייתי צריך בכלל להתקשר כדי להפגש איתם. מעולם לא נזקפה לזכותי הצלחה מיוחדת. מעולם לא הרגשתי שאני אדם מיוחד, כמו שאני רואה באנשים אחרים שמממשים את הרצונות שלהם אנשים מיוחדים, ואולי זאת לא רק בעיה של העובדה שאני הומו. אני לא רוצה להיות בן 40 שאני אצא מהארון. אני גם לא רוצה לצאת באופן חלקי מהארון - כשהאנשים שקרובים אליי לא יודעים על כך, אבל אין לי אומץ! והאופציה הזאת נראית לי האופציה הכי סבירה, אם היא אפשרית בכלל, להתחיל לחיות באמת, עם אהבה, שהפכה למילה קיצ'ית ודביקה, אבל מישהו כמוני שכ"כ רוצה לגעת בזה - רואה אותה כערך המקודש והחשוב ביותר, מעל לכל שאר הדברים האחרים. אין לי ביצים, ואם מישהו יציע לי עכשיו להפגש איתו ושנדבר, לא יהיה לי אומץ. אין לי אומץ ליזום. ואני סובל כל יום שעובר.... זה מכתב ארוך, וזאת שאלה מסובכת. אבל יודעים מה? אני לא מצפה שתענו לי עליה בוודאות. אני אשמח לשמוע כל, כל דבר, כל התנסות. אין פתרונות בחיים, ואני גם לא חושב שאני אמצא פה פתרון, אבל הנה אני מנסה פעם ראשונה. המון תודה על ההקשבה.
שלום חברים, מטעמי אנונימיות אני לא אזדהה בשם המלא והמקורי שלי. אני כרגע מסיים תיכון, בן 18 כמעט וחצי, ועדיין לא יצאתי מהארון. שאני מסתכל על החיים שלי, אני מוצא רק תקופה אחת שהייתי מאושר והיא תקופת השנה האחרונה של חטה"ב ותחילת התיכון. מאז, אני כל הזמן במצב של שאני לא מרוצה מהחיים שלי, שאני לא רואה לאן הם מתקדמים בכלל.. שאם אני מנסה לדמיין את עצמי בעוד חמש שנים אין לי תמונה, כאילו מעין נבואה שעוד מספר שנים אני במילא לא אהיה חי, או שהחיים שלי יהיו כ"כ רעים שזה לא משנה החל מתחילת ימי ביה"ס יסודי התחברתי בעיקר לבנות ומאז עד כיתה ח' לערך הייתי מטרה ללעג על זה. כבר בכיתה ו' התחילו לקרוא לי הומו, עוד שלא ידעתי מה זה בדיוק אומר - וישר הכחשתי, עד שיום אחד הבנתי שאני באמת הומו, בסוף כיתה ח', ומאז גם הפסיקו לקרוא לי ככה, לפחות בגלוי. אני לא ביישן, ממש לא. אולי קשה לי ליצור קשרים חזקים.. אפשר להגיד שאני סגור ולא חושף סודות או מספר על עצמי דברים אישיים, אפילו לאנשים הכי קרובים לי - אבל ביישן אני בכלל לא. כיתה ט' הייתה גם עבורי נקודת מפנה בה קיבלתי בטחון עצמי, התחלתי לדבר עם יותר אנשים ולהיות יותר פתוח. אנשים הפסיקו להקניט אותי. מכיתה ט' גם התחלתי לרצות לצאת מהארון, כי הבנתי שזאת הדרך היחידה שלי לחיות את החיים כמו שאחרים חיים אותם - בכנות, בחברה, בשיתוף. הכל נראה כ"כ וורוד לסטרייטים. השכבה שלי הולכת לים, כולם משתכרים ומדברים אחד עם השני. ידידה שלי (שכמובן גם היא כמו כולם לא יודעת על זה שאני הומו) דורשת ממני נשיקה בפה ואני כמו מפגר לא יודע בכלל מה עושים, דוחה אותה ואומר לה שאף פעם לא נישקתי בפה. אני לא יכול לחיות יותר ככה ! אני כל הזמן מרגיש שאני מפסיד חיים שלמים, אני מרגיש שאם אני אצא מהארון החיים שלי ישתנו מהקצה אל הקצה - זאת בעצם התקווה היחידה שלי. אני מרגיש שאם אני אוכל להיות כנה לחלוטין, ואוכל להתנסות בזוגיות איך שאני אוהב אותה, ובמיניות - אז אולי לחיים שלי יהיה כיוון. אני מקווה שזאת לא רק אשליה, שברגע שאני אצא מהארון, החיים שלי ישתפרו בהרבה. אבל כבר 3 שנים אני משתוקק לצאת מהארון. כל שנה ביומולדת אני כמעט מתפרץ לפני 12 בלילה "אמא, אבא, אני הומו!". כל שנה שעוברת אני מרגיש כאילו הפסדתי יותר, כאילו המקרה שלי נהיה רק יותר ויותר עצוב עד כדי נואשות. כל החטיבה, והתיכון, התקופות הכי יפות בחיים של כולם, עברו אצלי כמו הבל, כלא היו. השנה ההיא שהייתי בה מאושר הייתה כמו נווה מדבר בכל החיים המשעממים והיבשים שלי. ועכשיו אני ניצב בפני הצבא, בפחד משתק וצורם. ניסיתי להכחיש (כמו כולם), אבל בכנות, עד שאתה לא עומד בטקס הסיום שלך וניצב לפני הבגרות האחרונה שלך - אתה לא מבין עד כמה החיים שלך עומדים בפני שינוי ע-צ-ו-ם. אמנם מגיל 13 ההורים שלי כבר התייחסו אלי כאילו אני דייר בבית, ולא כמו הילד שלהם - אבל הנה העולמות משתנים, ועכשיו, בפני כל העולם.. ובעיקר בפני עצמך, אתה קולט שאתה כבר לא בחיים של חופשה והנאה, אלא בחיים של עבודה, אחריות ובעיקר בחיים שבהם אתה נמדד מה אתה עושה ככל שהשנים עוברות. אתה לא ילד יותר, אתה לא בחסות כנפיו של התואר "ילד", אתה לא "בסה"כ צוחק". אתה עומד קצת לפני ראש ההר, עוד קצת תתקדם - ומשם יתחיל תהליך הנפילה לחיים המשעממים והאפורים. ואני, החמצתי את כל זה. אני הולך להיות קרבי. לא מרצון, אלא בגלל שאין לי ברירה אחרת. קרבי או ג'ובניק שקורע את התחת עם יציאות של קרבי (11-3). כילד מפונק, המציאות של לישון בפנימייה\בבסיס במשך יותר משבוע בהם אני קורע את התחת ולא לראות את הבית מתחילה להשמע כמו קוד "נחש צפע" שמקפיץ אותך. אני רוצה שבצבא אני כן אהנה! אני רוצה סופסוף להיות הומו, באמת. לא שאני אוהב להיות הומו, אבל אין לי שום ברירה, ואם היתה ברירה - הייתי עושה כל טיפול והופך להיות סטרייט. למרות שהרבה פעמים אני רואה כמה טוב יותר להיות הומו, הייתי מוכן לוותר על כל היתרונות שבקשר גברי לעומת נשי, בשביל שיהיו לי ילדים בצורה בילוגית, שאני ואדם שאני אוהב הבאנו לעולם. בכל-מקרה, אני רואה את הצבא כהזדמנות שלי סופסוף לצאת מהארונית. למה ארונית ? כי לצאת מהארון אין לי ביצים. אין לי את האומץ לבוא ולהגיד למשפחה שלי את האמת. זה משתק אותי. מעבר לזה, שמלבד סבתא שלי ודודה שלי, אני לא מרגיש שיש מישהו במשפחה שבאמת אוהב אותי, ואני ממש לא רוצה שגם הם, לא יאהבו אותי (אתם יודעים, הגישה של הזקנים. סבא שלי נגד הומואים, סבתא שלי היתה עובדת סוציאלית וטוענת שהם מסכנים ויחסית תומכת בהם). אני לא יודע מה לעשות... אני מביט בעצב בחיים שלי ורואה אותם עוברים כמו זבל, ואני, מה כבר עשיתי בחיים שלי? מעולם לא עשיתי שיחה אמיתי וכנה עם אדם, מעולם לא הבעתי אהבה עד דמעות, מעולם לא היו לי חבר'ה שהרגשתי כ"כ שמח וטבעי בחברתם ככה שלא הייתי צריך בכלל להתקשר כדי להפגש איתם. מעולם לא נזקפה לזכותי הצלחה מיוחדת. מעולם לא הרגשתי שאני אדם מיוחד, כמו שאני רואה באנשים אחרים שמממשים את הרצונות שלהם אנשים מיוחדים, ואולי זאת לא רק בעיה של העובדה שאני הומו. אני לא רוצה להיות בן 40 שאני אצא מהארון. אני גם לא רוצה לצאת באופן חלקי מהארון - כשהאנשים שקרובים אליי לא יודעים על כך, אבל אין לי אומץ! והאופציה הזאת נראית לי האופציה הכי סבירה, אם היא אפשרית בכלל, להתחיל לחיות באמת, עם אהבה, שהפכה למילה קיצ'ית ודביקה, אבל מישהו כמוני שכ"כ רוצה לגעת בזה - רואה אותה כערך המקודש והחשוב ביותר, מעל לכל שאר הדברים האחרים. אין לי ביצים, ואם מישהו יציע לי עכשיו להפגש איתו ושנדבר, לא יהיה לי אומץ. אין לי אומץ ליזום. ואני סובל כל יום שעובר.... זה מכתב ארוך, וזאת שאלה מסובכת. אבל יודעים מה? אני לא מצפה שתענו לי עליה בוודאות. אני אשמח לשמוע כל, כל דבר, כל התנסות. אין פתרונות בחיים, ואני גם לא חושב שאני אמצא פה פתרון, אבל הנה אני מנסה פעם ראשונה. המון תודה על ההקשבה.
יכול להיות באמת